סופה של תקופה? "כורדיסטן הסורית" מתפרקת, הישג לאלשרע ולארדואן
(פורסם בבשבע)
במשך יותר מעשור היו "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) אחד השחקנים המרכזיים בעיצוב המזרח התיכון החדש. הכוח הכורדי-ערבי, שהוקם בשנת 2015 על בסיס יחידות ההגנה הכורדיות (YPG) ובתמיכה אמריקנית, הפך לחוד החנית של המערכה נגד דאעש בסוריה. תחת מטריית הקואליציה הבין לאומית הוא הצליח להביס את השליטה הטריטוריאלית של הארגון, להשתלט על אזורים נרחבים בצפון ובמזרח המדינה ולהקים מרחב שלטוני אוטונומי המכונה "רוג'אבה".
בשיאה שליטתה של האוטונומיה הכורדית השתרעה על כ־25%–30% משטח סוריה, כולל אזורים אסטרטגיים בצפון־מזרח המדינה, שדות נפט וגז, אזורים חקלאיים חשובים והגבול עם עיראק. בשביל תושבי סוריה הכורדים, רוג'אבה הייתה לא רק מנגנון ביטחוני, אלא ניסיון היסטורי לבסס שלטון עצמי, מוסדות אזרחיים, מערכות חינוך ושיטור עצמאיות, ולהבטיח כי לאחר שנים של דיכוי תחת משטר אסד לא יחזרו להיות מיעוט חסר כוח.
אולם נפילת משטר אסד ועליית אחמד אלשרע שינו את המשוואה. הממשלה החדשה בדמשק ביקשה לבסס מחדש ריבונות מלאה על שטח המדינה ולא הייתה מוכנה להשלים עם קיומם של כוחות חמושים שאינם סרים למרותה. במשך חודשים ניסו הצדדים להגיע להסכם שיסדיר את עתיד ה־SDF, אך המגעים נקלעו שוב ושוב למבוי סתום. הכורדים דרשו לשמור על מידה משמעותית של אוטונומיה ועל מבנה פיקודי נפרד, בעוד דמשק התעקשה על שילוב מלא במוסדות המדינה.
ברקע עמד גם שינוי בגישה האמריקנית. גורמים בממשל טראמפ, ובהם השליח האמריקני הפרו-תורכי טום באראק, העבירו בעבר מסרים שלפיהם תפקידם של הכורדים במאבק בדאעש הסתיים וכי עליהם להשתלב במסגרת המדינה הסורית החדשה. עבור ה-SDF, משמעות הדברים הייתה ברורה: בעלת הברית המרכזית שלהם אינה מעוניינת עוד לשמר את המודל שעליו נשענה האוטונומיה במשך שנים.
על רקע זה, הודעת מפקד ה-SDF מזלום עבדי על הסכמה לשילוב הכוחות במוסדות המדינה מהווה הישג משמעותי עבור אלשרע. במשך כמעט שנתיים פעלה דמשק להשגת יעד מרכזי: החזרת אחד ממוקדי הכוח העצמאיים החשובים ביותר במדינה תחת מסגרת שלטונית אחת. לפי המתווה המתגבש, הכוחות הכורדיים ישולבו בצבא הסורי במסגרת יחידות קיימות ולא כצבא עצמאי, תוך שילוב מנגנוני הביטחון המקומיים במערכות המדינה. במקביל, צפויה להישמר מידה מסוימת של שליטה מקומית בענייני מנהל אזרחי ושירותים, אך ללא עצמאות ביטחונית או צבאית.
עבור עבדי מדובר היה בהחלטה קשה. ניתן לראות בה ביטוי לכך שהמרחב שלו הלך והצטמצם: הלחץ מצד דמשק, היחלשות התמיכה האמריקנית, נסיגת הכוחות האמריקניים מהמרחב הסורי, והיעדר תמיכה אזורית מספקת הותירו אותו עם מעט מאוד חלופות. ייתכן שגם גורמים כורדיים מחוץ לסוריה הפעילו לחץ בכיוון של הסדרה, במיוחד לאחר המפגשים האחרונים בין אלשרע לבין הנהגת כורדיסטאן העיראקית בראשות משפחת ברזאני, שבהם ייתכן שהסוגיה הכורדית עלתה.
עבור ארדואן מדובר גם כן בהתפתחות חיובית. אנקרה ראתה במשך שנים ב-SDF זרוע הקשורה ל"מפלגת הפועלים הכורדים" (PKK), אותה הגדירה כארגון טרור, והתנגדה לכל ביטוי של אוטונומיה כורדית לאורך גבולה. החלשת המבנה העצמאי הכורדי בסוריה מסירה מכשול משמעותי מבחינת ארדואן ומהווה הישג נוסף עבור מדיניותו האזורית.
מבחינת ישראל, התמונה, כרגיל, מורכבת. במשך שנים נתפסו הכורדים בסוריה כשותף אפשרי מול גורמים עוינים, בשל מאבקם בדאעש, עמדתם העצמאית יחסית, האופי החילוני שלהם, ויחסיהם הטובים עם ארה"ב. שילובם במדינה הסורית מחזק למעשה את מעמדו של אלשרע ומקרב את האפשרות כי המשטר החדש בדמשק יהפוך לעובדה מוגמרת. מנגד, עצם יצירת מדינה סורית מתפקדת יותר עשויה לשרת גם אינטרסים ישראליים, אם תאפשר יצירת מנגנוני תיאום והסדרה שיגבילו גורמים עוינים.
לכן ישראל צריכה להמשיך לנהוג בזהירות כלפי דמשק. החשדנות כלפי המשטר החדש מוצדקת, במיוחד לנוכח הרקע האידיאולוגי של חלק מגורמיו והקשרים התורכיים סביבו. עם זאת, לצד שמירה על יכולת פעולה, יש מקום לנצל את נקודות המפגש האינטרסנטיות: דחיקת איראן מהזירה הסורית, הגבלת השפעה זרה מופרזת, ובניית מנגנוני ביטחון שימנעו התבססות של איומים חדשים.
יש לציין כי ההתפזרות של ה-SDF אין משמעה קץ לסוגיה הכורדית, אלא מדובר רק בשינוי צורתה. שערי הדיאלוג עם הכורדים אינם נסגרים, וישראל יכולה להמשיך לקיים איתם ערוצים עקיפים ולבחון כיצד הם משתלבים במבנה הסורי החדש.
הזירה הבאה שבה תיבחן הצלחתו של אלשרע תהיה דווקא בדרום המדינה – מול הדרוזים בסוידאא. הדרוזים עוקבים מקרוב אחר האירועים בצפון ומבינים כי לאחר הסדרת הסוגיה הכורדית יופנה יותר קשב ממשלתי לאתגרים פנימיים אחרים.
