בין אנקרה לדמשק: כיצד ישראל צריכה להתמודד עם האתגר התורכי בסוריה
(פורסם בבשבע)
התקיפה הישראלית בשדה התעופה הצבאי אבו אל-ט'הור במחוז אדלב המחישה את המציאות החדשה המתפתחת בסוריה: המדינה הפכה לזירת חיכוך בין ישראל לבין תורכיה, שתי מעצמות אזוריות בעלות אינטרסים מנוגדים - זאת לאחר שבעבר סוריה הייתה זירת מאבק עקיפה דווקא בין ישראל לאיראן.
בעוד ישראל מבקשת למנוע התבססות צבאית עוינת בסמוך לגבולותיה ולשמר חופש פעולה, אנקרה רואה בכל פגיעה במרחב הסורי איום על ביטחונה הלאומי ופגיעה בשאיפותיה לעצב את סדר היום במדינה שאותה היא רואה כחלק ממרחב ההשפעה שלה. השאלה המרכזית הינה, אם כן, כיצד ניתן לנהל את המתח מבלי להפוך יריבות אסטרטגית לעימות ישיר.
מבחינת ישראל, התקיפה באבו אל-ט'הור נועדה בראש ובראשונה להעביר מסר נגד ניסיונות ההתבססות התורכיים בסוריה. אלא שהאירוע זכה לתגובה חריפה מצד אנקרה ודמשק (ולצידן וושינגטון), שניסו למסגר את ישראל כשחקן מערער יציבות הפוגע בריבונות הסורית. המסגור הזה מצא אוזן קשבת גם אצל שליחו של הנשיא טראמפ, טום באראק, שכבר מתחילת הדרך גילה עמדה אוהדת יותר כלפי העמדה של ארדואן מאשר לזו של ירושלים. באראק אף עורר ביקורת השבוע לאחר שטען כי ישראל "כובשת" את רמת הגולן הסורית - אמירה שסותרת את מדיניות הממשל האמריקני הרשמית, שהכירה בגולן כחלק מישראל בתקופת הקדנציה הראשונה של טראמפ. בעקבות הדברים הופיעו דיווחים ברשת שלפיהם גורמים בממשל אינם שבעי רצון מתפקודו וכי מזכיר המדינה מרקו רוביו עשוי לצמצם את מעורבותו או להעבירו מתפקידו, אף שדיווחים אלה טרם אושרו.
עם זאת, חשוב לשים לב להתפתחות שהגיעה מיד לאחר התקיפה: למרות הגינויים, ישראל וסוריה חזרו לשיח באמצעות ערוץ ראש המוסד. עצם חידוש המגעים עשוי להעיד כי המסר הישראלי התקבל בדמשק וכי המשטר הסורי מבין שעליו לאזן בין הרצון לשקם את המדינה לבין הצורך להתחשב באינטרסים הביטחוניים של ישראל. לא מן הנמנע שהחזרה לשיחות התרחשה למורת רוחה של אנקרה. למרות רצונו של ארדואן להפוך את סוריה לבת חסות תורכית - בדומה למעורבות התורכית בצפון קפריסין, סומליה וזירות נוספות - יש להזכיר כי הנשיא הסורי אחמד אל-שרע הגיע לעמדתו הנוכחית מתוך שאיפה עצמאית לכוח ולשלטון, וכי הוא אינו מעוניין בהכרח להפוך לבובה של אנקרה - וזהו פער שעשוי לשמש מנוף לטובת ישראל.
ואכן, ייתכן שדווקא כאן טמונה אחת ההזדמנויות המרכזיות עבור ישראל. הסדרה עם דמשק שתתאים לאינטרס הישראלי צריכה להיות לא רק אמצעי להפחתת החיכוך בגבול הסורי, אלא גם דרך לצמצם את מרחב ההשפעה התורכי. הסכם שיקבע כללים ברורים בנוגע לנוכחות זרה בסוריה, לפריסת כוחות ולאמל"ח מותר, יאפשר לישראל לפעול בחופשיות רבה ובאופן לגיטימי, ויקשה על אנקרה לנצל את הריבונות הסורית כמגן פוליטי.
לצד זאת, דמשק תתעקש למנף כל תקיפה ישראלית לטובת שיפור מעמדה בזירה הבינלאומית. המשטר הסורי טוען בפני הקהילה הבין לאומית והזירה האזורית - ובפני וושינגטון, שם יש לו אוזן קשבת - כי לישראל אין זכות להתערב בבחירת הבריתות של סוריה או להכתיב לה את מדיניות החוץ והביטחון. לכן האתגר הישראלי הוא כפול: לשמור בנחישות על האינטרסים הביטחוניים שלה, אך במקביל להימנע מיצירת מצב שבו דווקא הלחץ הישראלי דוחף את דמשק עמוק יותר לחיקה של אנקרה או מקשה על ישראל לפעול בזירה הצפונית.
הסולטאן ושברו
ביחס לתורכיה עצמה, אין להתעלם מהעומק האידיאולוגי של העוינות מצד ממשל ארדואן ומפלגת ה-AKP. המדיניות התורכית מושפעת הן מהזיקה האידיאולוגית של ארדואן לתנועת האחים המוסלמים והן מחזונו הנאו-עות'מאני המבקש להחזיר לאנקרה השפעה רחבה בעולם המוסלמי. הסוגיה הפלסטינית וירושלים הפכו לכלי מרכזי בתפיסה זו. אך לצד זאת, הניסיון מלמד כי ארדואן מסוגל לגמישות אסטרטגית כאשר הדבר משרת את האינטרסים התורכיים: הוא קיים קשרים קרובים עם ממשלות ישראל בעבר, נפגש עם אריאל שרון ואף היה קרוב לחידוש דיאלוג משמעותי עם ראש הממשלה נתניהו לפני 7 באוקטובר. כמו כן, יש מי שיאמרו שהעובדה שהמסחר בין המדינות עדיין מתקיים - בעיקר לרווחת יבואנים ישראליים רבים - ושאנקרה לא הורידה עד כה את דרג הנציגות הדיפלומטית חרף התבטאויות קשות של בכיריה, מלמדת כי קיימים עדיין מרחבי תמרון מדיניים.
(המשך בהודעה הבאה)
19
8August 25, 2026 1.9K 4
