סקר חדש ודרמטי של Chicago Council on Global Affairs שנערך על מדגם של יותר מאלפיים אמריקאים מראה כי דעת הקהל בארה״ב משנה כיוון.
הנתון המשמעותי והמפתיע ביותר הוא ש-57 אחוזים מהאמריקאים תומכים כיום במדיניות של שיתוף פעולה ומעורבות ידידותית מול סין, בעוד שרק 40 אחוזים תומכים במדיניות של הרתעה ובלימה. נתון מעניין נוסף מראה שהתמיכה בשימוש בכוחות אמריקאיים להגנה על טאיוואן במקרה של פלישה צנחה משיא של 52 אחוזים בשנת 2021 ל-38 אחוזים בלבד כיום.
בעוד שהרפובליקנים ניציים יותר עדיין דוחפים לקו נוקשה מול סין, הרי שרפובליקנים מתונים ורוב מוחלט של הדמוקרטים מעדיפים להרגיע את הרוחות ולהתמקד בשיתוף פעולה.
איך נוצר פער כה דרמטי בין הממסד הביטחוני לבין הרחוב האמריקאי?
נראה שיותר מכל, הסיבה המרכזית היא שינוי דורי עמוק - שאנו מכירים היטב מהשינוי בדעת הקהל כלפי ישראל. דור ה-Z בארה"ב פשוט לא קונה את הנרטיב של מלחמה קרה חדשה. הצעירים האלה חווים מציאות מורכבת מבית, שחיקה בחוזה החברתי, יוקר מחיה ותשתיות מיושנות. וכמובן לא פחות קריטי - כשהם פותחים את הרשתות החברתיות, ולא מדובר רק בטיקטוק, הם נחשפים לזרם בלתי פוסק של תוכן מסין, מה שכבר זכה לכינוי "פורנו תשתיות": ערים עתידניות, רכבות מהירות, טכנולוגיה חדשנית ורחובות נקיים ומתפקדים.
אם האמריקאים המבוגרים שמים דגש על הערכים הפוליטיים והתהליך הדמוקרטי, הצעירים מסתכלים יותר על השורה התחתונה: האם השיטה מצליחה לספק איכות חיים?
והתשובה שהם רואים בסין, גם אם היא מסוננת וערוכה בלא מעט מקרים, גורמת להם להטיל ספק בצדקת הדרך של וושינגטון. כשבמקביל - הפילוג האדיר והגובר בארה״ב עומד בניגוד למסרים המוקפדים והאחידים שיוצאים מסין. וזה נקודה חשובה מאד - מבלי לדעת הרבה על הנשאלים, סביר מאד שההיכרות שלהם עם סין והמתרחש בה שטחי מאד, וקל מאד להאכיל אותם רק במסרים המוקפדים של בייג׳ינג. כשהאמון פנימה למערכת האמריקאית הולך ונשבר - הנכונות לאמץ את הנראטיב הסיני - גוברת.
אבל זו ממש לא רק מגמה אמריקאית.
כדי להבין איך התדמית הסינית משתנה מלמטה, כדאי להיות מודעים לתופעה די מדהימה זכתה לכינוי Chinamaxxing וקשה היה שלא להיתקל בה - במיוחד בפיד אמריקאי. במשך שנים בייג'ינג ניסתה לשפר את התדמית שלה באמצעות כוח רך ממוסד, תעמולה של המדינה ומכוני קונפוציוס, וקשה מאד היה לגדיר זאת כהצלחה. מה שעובד עכשיו הוא משהו אחר לגמרי - שילוב של כוחה דל המדיה האלגוריתמית והמשפיענים, ושל חברות סיניות שאין להן ברירה אלא לצאת לשווקים הגלובליים.
התחרות האכזרית בשוק המקומי בסין, מה שהממשל מכנה "אינבולוציה" (Involution) ובמערב ידוע כתוצר הלוואי של ה-Overcapacity הסיני - דהיינו עודף תחרות בשוק רווי יצור וחוסר ביקוש מקומי מספק, שגוברת עם ההאטה הכלכלית מבית, דוחפות אלפי חברות סיניות למצוא שווקים חדשים - ברחבי העולם ובמיוחד בדרום הגלובלי. חברות כמו יצרנית הסלולר טרנשן (Transsion) באפריקה, רשת המשקאות Mixue שעושה חיל בדרום מזרח אסיה ובברזיל, ואפילו תכנים של מיקרו-דרמות ובידור בווייטנאם ואינדונזיה, משנות את חוקי המשחק. בניגוד למוצרי יוקרה אמריקאיים כמו אפל או טסלה, שהם מחוץ להישג ידם של רוב צרכני העולם המתפתח, החברות הסיניות מייצרות "אפקט וולמארט" גלובלי. הן מנגישות טכנולוגיה, תחבורה ופנאי למיליארדי צרכנים חדשים, והופכות לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלהם.
ההשפעה של הנוכחות המסחרית הזו היא אדירה. צעיר באבידג'אן או בהאנוי כבר לא רואה את סין כמעצמה מאיימת, אלא כספקית הטלפון המצוין שלו, הקטנוע החשמלי שהוא רוכב עליו והאפליקציה שבה הוא מעביר את זמנו הפנוי. סין הופכת להיות מזוהה עם מודרניות, יעילות והתקדמות אישית.
הפרדוקס פה הוא כפול. מצד אחד, ההשפעה הסינית האפקטיבית ביותר בעולם כרגע מתרחשת דווקא כשהממשל בבייג'ינג לא מתערב ונותן לשוק הפרטי לעשות את שלו. מצד שני, המערב ובראשו ארה"ב, מוצא את עצמו לא מוכן להתמודד עם סוג כזה של השפעה. קשה מאוד לנצח במאבק גיאופוליטי כשבשטח, מיליארדי צרכנים - כולל בתוך ארה"ב עצמה - בוחרים מרצונם לשלב את התוצרת של היריב בחיי היומיום שלהם, ואם לא הממשלות שלהן עצמן שהיו מטילות על כך מגבלות - כנראה שהמגמה היתה גוברת עוד יותר.
דווקא עם ממשל טראמפ הנוכחי גובה הלהבות ירד לעת עתה וישנה הפוגה מסוימת במתיחות. אך המאבק האסטרטגי רחוק מסיום - ובאופן פרדוקסלי שאר המערכת הפוליטית כיום ניצית יותר כלפי סין מאשר טראמפ שהחל את המגמה של סימון סין כדמון הגדול בשיח האמריקאי לפני כעשור. השאלה הגדולה היא האם הפוליטיקאים יפנימו שהציבור שלהם, כמו גם הציבור בעולם המתפתח, משנה את היחס שלו לסין ככל שהוא לא מקבל את התועלת שהוא מצפה לה בבית
9
1
113 באוקטובר 2026 604 3
