לפני שבוע בדיוק צוינו 25 שנה למתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר - שנתפסת בצדק כאחד מרגעי המפנה הדרמטיים ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב והמזרח התיכון. מנקודת המבט של בייג'ינג, האירוע הזה היה קריטי לא פחות - והוא נחשב כאחד האירועים המכוננים ביותר שעיצבו מחדש את מסלול העלייה של סין במאה ה-21.
כדי להבין איך סין ראתה את ה-11 בספטמבר, צריך לחזור רגע אחורה, למצב היחסים בין שתי המדינות בקיץ 2001.
היחסים היו בשפל חסר תקדים. נשיא ארה"ב הנכנס דאז, ג'ורג' בוש הבן, הגדיר את סין לא כ"שותפה אסטרטגית" (כפי שכינה אותה קלינטון), אלא כ"מתחרה אסטרטגית" (Strategic Competitor). כן כן, כבר אז. ממש באותה שנה, באפריל 2001, התרחשה תקרית מטוס הריגול האמריקאי ליד האי האינאן, שהובילה למשבר דיפלומטי חריף - כשסין שאז היתה הרבה פחות מאיימת וחזקה - סרבה להתקפל בפני המעצמה היחידה בעולם, דאז. וושינגטון סימנה את סין כאתגר המרכזי הבא שלה.
ואז הגיע ה-11 בספטמבר, וטרף את כל הקלפים.
ברמה הרשמית, התגובה של סין היתה מהירה, חדה ומחושבת היטב. נשיא סין דאז, ג'יאנג דזה-מין, היה מהמנהיגים הזרים הראשונים שהתקשרו לבוש כדי להביע תנחומים ולגנות באופן חד משמעי את הטרור. בייג'ינג תמכה בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם, שיתפה פעולה במודיעין פיננסי נגד מימון טרור, ואפילו אישרה בשתיקה את הפעולה הצבאית האמריקאית באפגניסטן, ממש על גבולה המערבי של סין - צעד לא אופייני כלל. אבל מתחת לרטוריקה הדיפלומטית, בייג'ינג הבינה שיש כאן גם הזדמנות לנצל.
מצד אחד, בייג'ינג מיהרה למנף את המלחמה הגלובלית בטרור לצרכיה הפנימיים. היא הצליחה לשכנע את ארה"ב להגדיר את התנועה האסלאמית של מזרח טורקסטן (ETIM) כארגון טרור, ובכך הכניסה את המאבק שלה בבדלנות האויגורית בשינג'יאנג תחת המטריה הלגיטימית של "המלחמה העולמית בטרור" שהובילה ארה״ב - מהלך שהקשה מאוד על המערב לבקר את פעולותיה באזור באותן שנים.
אבל החלק המעניין באמת היה ההערכה האסטרטגית של ההנהגה הסינית בעקבות האירוע. היום כבר יש הסכמה די גורפת שבבייג'ינג הבינו מיד: תשומת הלב, המשאבים, והעוצמה הצבאית והמודיעינית של ארה"ב עומדים להיות מופנים כעת כמעט לחלוטין למזרח התיכון ולמרכז אסיה. זמן קצר לאחר מכן, בקונגרס ה-16 של המפלגה הקומוניסטית ב-2002, טבע ג'יאנג דזה-מין את המונח שהפך למצפן המדיני של סין לשני העשורים הבאים: "חלון ההזדמנות האסטרטגי" (战略机遇期 - Zhànlüè jīyù qī).
רשמית - ג׳יאנג לא שייך את היווצרות החלון לריאקציה האמריקאית למתקפת הטרור של ה-9.11. הוא לא היה צריך. הפוקוס האמריקאי היה ברור וההערכה הסינית היתה פשוטה אך מבריקה: מתקפת 9/11 והתגובה האמריקאית אליה העניקו לסין לפחות עשור או שניים של שקט יחסי מלחץ אמריקאי ישיר. כל עוד ארה"ב ממוקדת במזרח התיכון - וביתר שאת כשהלך והתברר שהיא שקועה בבוץ העיראקי והאפגני וזקוקה לסין לצורך שת"פ דיפלומטי וכלכלי, סין תוכל לפעול לפי הדוקטרינה המפורסמת של דנג שיאופינג, "韬光养晦 Tāoguāngyǎnghuì" (להסתיר את היכולות ולשמור על פרופיל נמוך), ולהתמקד אך ורק בבניית כוחה הפנימי והשפעתה הגלובלית.
התוצאה בשטח היתה דרמטית. בדיוק באותם חודשים של סוף 2001, סין הצטרפה רשמית לארגון הסחר העולמי (WTO), מהלך שפתח בפניה את השווקים העולמיים והפך אותה למעצמת הייצור שהיא כיום. בעוד וושינגטון שפכה טריליוני דולרים, קשב לאומי ומשאבי עתק על מלחמות אינסופיות במזרח התיכון, סין בנתה רכבות מהירות, נמלים, מפעלי ענק, חיזקה את הצבא שלה והגדילה את התמ"ג שלה בקצב מסחרר.
בדיעבד, מתקפת ה-11 בספטמבר לא היתה רק נקודת שבר אמריקאית. עבור סין, היא היתה המתנה הגיאופוליטית הגדולה ביותר שהיא יכלה לבקש, מרווח נשימה אסטרטגי של עשרים שנה שאפשר לה לצמוח כמעט ללא הפרעה למעמד של מעצמת-על, עד שהאמריקאים התעוררו מחדש לאתגר הסיני, אך הפעם מעמדה שונה לחלוטין.
10
8September 18, 2026 587
