לי הרברט לא חלם.
הנגר מצפון לסטר שנכנס לדוכן ההימורים של "וויליאם היל" בקיץ 2015, לא באמת חלם שה-5 פאונד שהימר על לסטר כאלופת הפרמייר ליג של עונת 15/16, יתפסו. בכל זאת, היחס היה הכי גבוה בתולדות הליגה עם 5000 ל-1.
באותה מידה הוא יכול היה לשים 5 פאונד שירד שלג באמצע יולי בלונדון, או לחשוב שאלביס בעצם חי ותכף יצוץ איפשהו, והיחס שהיה מקבל היה זהה. הוא לא חלם שזה יהפוך למציאות. יחס כזה לא מתרחש במציאות.
קלאודיו ראניירי לא חלם שדווקא לסטר היא זו שתציל לו את הקריירה. אחרי שקראו לו "הלוזר", אחרי שהפסיד עם נבחרת יוון לאיי פארו ופוטר, ראניירי כבר היה בטוח ש"עבר זמנו". הוא לא חלם שמינוי פתאומי בגלל שערורייה פנימית במועדון, תהפוך אותו לאגדת כדורגל, בדרך הכי מתוקה וחביבה שיש.
ג'יימי וארדי בכלל לא חלם להיות כדורגלן, לא כל שכן להיות "ג'יימי וארדי". הוא שיחק סתם בשביל הכיף בימי שישי עבור 30 פאונד. כשהוא שיחק בליגה השמינית בגיל עשרים וארבע, הוא לא האמין שיום יבוא והוא יהיה במקום ה-8 בבחירה לשחקן השנה בעולם. הוא לא חלם לרגע להפוך להיות נער פוסטר של הסינדרלה הגדולה אי פעם.
אנגולו קאנטה בכלל לא חלם שיצליח לשבור את החומה. או במקרה שלו, לקפוץ מעל לחומה. כשאקדמיות רבות דחו אותו, כשהוא היה בליגה ה-8 בצרפת בגיל 20, זה בכלל לא עבר לו בחלומות שהוא יהפוך לאחד הקשרים האחוריים הגדולים בכל הזמנים. גם החיוך הרחב והתמים שלו לא הסגיר שזה עומד לקרות.
מארק אולברייטון לא חלם שיהפוך להיות לשחקן משמעותי בקבוצה אלופה, רגע אחרי שקבוצת נעוריו, אסטון וילה, זרקה אותו. דני דרינקווטר לא חלם שהגאולה שלו תגיע דווקא מלסטר ודרכה ייבחר לנבחרת העונה, אחרי שבמשך שנים אלכס פרגוסון לא העניק לו שום הזדמנות במנצ'סטר יונייטד. ווס מורגן, הבלם האיטי והכבד מהליגה השנייה והשלישית, לא חלם בכלל להיות קפטן ומנהיג של קבוצה אלופה. והדוגמאות בקבוצה, עוד רבות.
אוהדי כדורגל ברחבי העולם לא חלמו שדבר כזה אפשרי. לא במציאות הנוכחית, לא בעידן המודרני של הכסף הגדול, לא בליגה של 38 מחזורים ובוודאי לא בליגה עשירה כמו הפרמייר ליג. זה לא נראה הגיוני, זה לא נראה אפשרי, זה אפילו לא נראה חלומי. סתם בדיוני.
איש לא חלם שקבוצה ממרכז אנגליה, מהמקומות הכי "אנגליים" ושורשיים, תחגוג את האליפות שלה עם שירת אופרה בלתי נשכחת של אנדראה בוצ'לי הענק, ששר בקול שרק מלאכים יכולים לשיר. מלאכים שמופיעים בחלומות.
וגם אני לא חלמתי.
לא הייתי חולם שאירוע ספורטיבי רחוק מכאן, ישפיע עליי כל כך הרבה. כאוהד ספורט, אבל בעיקר כאיש תקשורת. כמישהו שבחר אחרי אותו מקרה, להתמקד בסיפור סיפורים. לא חלמתי שהאירוע הבודד הזה, על שלל היבטיו, שחקניו וסיפוריו, יצליח להיות הדבר המשמעותי ביותר בדרך בה בחרתי ללכת.
האליפות של לסטר סיטי היא הדבר הכי מופלא ומופרך כנראה בספורט המודרני הפופולרי מכיוון שהיא אפילו לא בגדר של חלום. לפחות לא חלום שחולמים עליו, אלא אגדה שמספרים – ואיש לא מאמין שהיא אמיתית.
אבל היא אמיתית. ובסוף השבוע הזה (2 מאי) מציינים עשור בדיוק לאליפות ההיסטורית ההיא. עשור לרגע בו לי הרברט נכנס בחזרה לדוכן ההימורים של "וויליאם היל", הניח את הטופס ששמר עוד מהקיץ על הדלפק ושאל – "אפשר בבקשה את ה-25 אלף פאונד שלי".
במהלך הימים הקרובים, אעלה כאן מספר סיפורים מאותה אליפות. של השחקנים והמאמן, של כל היופי מסביב. גם פרק חדש של "בשירות פוד מלכותו" מחכה לכם להאזנה, אם תרצו להעמיק בסיפור הגדול אי פעם.
