הבוקר הזה היה הרבה יותר מרק כדורסל. או מרק ספורט. הרבה יותר מ-41 נקודות וכמעט טריפל דאבל, הרבה יותר מניצחון על יריבה קשה, הרבה יותר מהעפלה לפלייאוף כזה או אחר.
לפחות עבורי, וייתכן גם עבור רבים אחרים, הבוקר הזה היה משהו אחר. גדול יותר.
לבן האמצעי שלי דור. דור בן 9. את דור אני מאוד מאוד אוהב. דור ילד מתוק וחכם ורגיש, אבל אבא שלו עד היום נכשל. אבא שלו לא הצליח, עדיין, להכניס בו בצורה מלאה ושלמה את חיידק הספורט (טוב, זה לא ממש עוזר כשאבא שלו לא נמצא בערבים בבית...).
בשנתיים האחרונות דור נכנס לעולם הכדורסל, אבל יותר בצד שמשחק ומתאמן. הוא אוהב את זה. הוא נהנה. זה עושה לו טוב. אבל הוא עוד לא כל כך בצד שמתעניין וצופה ועוקב ושואל. הוא עדיין לא בשלב של לנתח את הפיק אנד רול של שארלוט הורנטס, או להבין מי באמת יותר גדול - קובי או לברון (אתם יודעים מי).
אבל העונה משהו קרה. למשהו הזה קוראים דני אבדיה. ובכל בוקר של משחק, במקום לנדנד אותו שיקום ולהמתין בסבלנות עד שיתארגן - אני פשוט אומר "דור, יש משחק של דני", ותוך 3.3 שניות הוא כבר ישוב על הספה עם הטלוויזיה דלוקה.
גם הבוקר זה קרה, כמובן. הוא ראה את כל המחצית השנייה (ויתרתי לו, שלא יהיה עייף). והרי בבקרים אבא כן בבית, אז אפשר לשאול שאלות ולשמוע תשובות, להתעניין, לחקור ולהתעמק.
הוא חכם ומתוק, אבל אני מניח שהוא לא הבין לגמרי הכל. עדיין לא. בטח לא את המשמעות ההיסטורית עבור כדורסלן ישראלי וספורטאי ישראלי. את המשמעות להישג הזה עבור כל כך הרבה ישראלים. אבל אני כן יודע דבר אחד בוודאות:
בעוד 20 או 30 שנה, כשהחיידק כבר ייכנס לו לתוך הוורידים, שהוא יהיה עמוק בתוך הזה - כי אין ברירה אחרת בבית דוידוביץ' - הוא יוכל להיזכר בערגה עם חברים שלו, ולהגיד: "וואי, איזה מזל שאבא שלי העיר אותי למשחק ההוא עם ה41 נקודות והעלייה לפלייאוף של אבדיה, איזה אירוע היסטורי זה היה".
על הבוקר המרגש הזה - ברמה המקצועית, הלאומית והאישית - הרחבתי בשני פודקאסטים הבוקר.
הפוד המצולם שלנו ל"לא כוחות", על דני, אתלטיקו, הפועל ת"א סל, חוקי המונדיאל וראיין גיגס.
והיוזמה החדשה של "עושים NBA" עם פרקים יומיים במהלך הפלייאוף, למי שרוצה להתעמק קצת יותר בצד המקצועי של הלילה האחרון.
האזנה נעימה.
והכל טוב דור, לא צריך להגיד תודה. אבא נהנה לראות איתך את המשחק. וכן - לברון יותר גדול
22
15April 15, 2026 2.5K 1 1
