כשהוזמנו חכמי ישראל לסעודת השחיתות של אחשוורוש,
כשנהנו מסעודתו של אותו רשע שחגג את חלוף כביכול, חלון ההזדמנויות לשיבת ציון -
ומעל לכל, כששתו מן היין שהוגש להם בכלי המקדש שנלקחו שלל, או אז נגזרה גזרת השמד.
ומשנגזרה והחרב היתה מונחת על הצוואר, התעוררו היהודים לתשובה וחיסלו את אויביהם.
ונעבור עכשיו לדיווח החם מפורים תשפ"ו.
כשהוזמנו לחגיגת הגלובליזציה, כשנהננו מפריחה כלכלית והפקרנו את מקום המקדש -
ומעל לכל, כשרדפנו את מי שביקש להתפלל ברחובה של עיר ביום כיפור -
נגזרה גזרת השמד.
אך אז התעורר עם ישראל בגבורה ובתשובה ונלחם על נפשו.
המן החמינאי ביקש להרוג ולאבד את כל היהודים, מרדכי איש ימיני (בנימין) התעקש אצל המלך וקיבלנו רשות לעמוד על נפשנו ולחסל את הצורר ובניו תחת הריסות ארמונם.
ההשוואות הללו חביבות ומעוררות מחשבה.
לאן כל זה יתפתח?
האם המשטר אכן ייפול?
בלי מעבר של חלקים מצבא איראן לצד המורדים, בחיפוי אוירי של ישראל וארה"ב, קשה לראות את זה קורה.
נראה שהשוכן במרומים מכין לנו עלילה שמגילת אסתר תתגמד לעומתה.
ובכל זאת יש כבר מה ללמוד.
הסתירה הבלתי נתפסת בין חוסר האונים הישראלי בזירת עזה, לבין הנחישות והיכולת הבלתי נתפסת באיראן, מחייבת הסבר.
בעזה עודנו לכודים בתודעת אוסלו - זו ששללה מאיתנו את מימד הצדק.
קיבלנו כמה דקות של לגיטימציה בעקבות הזוועה, והן חלפו במהרה.
בטהרן אין אוסלו.
האיום הקיומי מובהק וברור, עד כדי כך שנתניהו יכול היה (על פי שר החוץ האמריקני רוביו) להבהיר לטרמפ שאם ארה"ב לא תתקוף - רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר... כלומר נתקוף לבד, וכך קיבלנו את המתקפה המשולבת.
הכל יושב בסופו של דבר על תחושת הצדק, אך זו נשענת לצערנו על הצורך הקיומי בלבד.
אבל הצורך הקיומי מתמסמס מאוד מהר, והסכנה היא שכרגיל, נחזור אל שגרת הסבבים. כי כשתרגע החזית האיראנית והחרב תוסר מהצוואר, אנו נחזור אל המשתה... ומבקשי נפשנו בעזה, ביו"ש, בנגב ובגליל - בכל העולם בעצם, ישובו וירימו ראש, ולך תדע איזה ממשל יהיה אז בארה"ב.
ובכן כאן באה בקשתה המוזרה של אסתר המלכה אחרי תליית המן ועשרת בניו.
נכון, ניצחנו, אבל תן לי עוד יום של מלחמה, מבקשת אסתר.
תן לי מלחמה שאינה מלחמת אין ברירה למען הקיום בלבד.
תן לי מלחמת ברירה, מלחמה מבחירה! מלחמת הטוב ברע. מלחמה עבור הצדק!
אסתר קיבלה את מבוקשה - וזה מה שהוביל לבסוף לבנין המקדש.
גם אנו נקבל, אם רק נבקש, גם בחזית הקרובה ולא רק בטהרן, אם רק נבקש - וקודם כל מעצמנו! - לא רק קיום לשם קיום אלא צדק! צדק שמתורגם לנקמה ולמימוש הייעוד שלנו, צדק שהוא "גָּלוּי לְכָל-הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתֻדִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם" (אסתר ח', י"ג)
כן כן - נקמה אנו רוצים, נקמה במחבלי הנוח'בות הארורים - לא אימונים במצרים לקראת שובם כ"שוטרים" במדינת עזה החדשה. נקמה אנו דורשים, נקמה שהיא ורק היא - עשיית הצדק.
או אז הניצחון בעזה ובארץ ישראל כולה, יהיה בדיוק כניצחון בטהרן, מהיר, חד ונקי.
כיבוש, גירוש, התיישבות - לקראת בנין המקדש.
Forwarded fromמשה פייגלין Moshe Feiglin
March 4, 2026 133
