ארפאן סולטאני הוא איראני בן 26, יפה תואר כמו שחקן קולנוע. נכון למועד כתיבת שורות אלה הוא כנראה נושם את נשימותיו האחרונות, אחרי שנעצר ונידון למוות בידי המשטר בגין השתתפות בהפגנות. ארפאן, לוחם המחאה הנועז, הוא סמל לאומץ של העם האיראני וכתם על חברת המערב הרקובה שהפקירה אותו ואת חבריו לחסדי משטר הרשע, בעודה ממשיכה להתעמר באובססיביות ובצביעות בישראל.
כשנתיים וחצי של מלחמה בעזה, שנפתחה ביוזמת העזתים, הובילו לכ-60,000 הרוגים, חלקם הגדול מחבלים מופללים. לשם השוואה, בשבוע אחד באיראן נטבחו כ-12,000 מפגינים ויותר מ-10,000 נעצרו. מספרים אלה הם הערכה בלבד. תחת העלטה האינטרנטית של המשטר האיראני והעלטה המוסרית של התקשורת ומנהיגי המערב, מתבצע טבח.
אין בימוי של ילדים רעבים או סירים ריקים, אין תמונות של ילדים שדופים שחולים כבר שנים, באיראן באמת שוחטים אנשים ברחובות. עדויות ספורות שהצליחו לחדור את המיסוך מספרות סיפורים קורעי לב על רצח במכונות ירייה או צלפים. התמונות המעטות שמגיעות, של המוני גופות עטופות בניילון שחור, מספרות סיפור שהיה צריך להעיר את המערב הישנוני והפחדן.
התקשורת המערבית התעוררה באיחור אופנתי. ללא הרשתות החברתיות, במיוחד טוויטר של אילון מאסק, קולם של האיראנים הנואשים היה נבלע. ב-CNN, ב-BBC, ב-SKY ועוד, יוזמים סיקור אינטנסיבי כשרוצים: יודעים לשווק רעב בעזה או לצבוע את ישראל בצבעי ג'נוסייד, יודעים למסגר, לשקר ולעוות את המציאות, להפוך את הטוב לרע ולהפך.
לינדסי הילסום, עורכת חדשות החוץ בערוץ 4 הבריטי, סיפקה הצצה לעולמה הצבוע של התקשורת במערב. בתגובה לביקורת בטוויטר ענתה: "עיתונאים זרים לא מצליחים להיכנס לאיראן, ואנחנו עובדים רק עם סרטונים מהמדיה החברתית שאנחנו יכולים לאמת... איראן אינה מושתקת, פשוט קשה באופן אובייקטיבי לדווח עליה".
זו טענה שהיתה עשויה להיות תקפה לו רק זה היה המצב בעזה, שם גם נמנע מעיתונאים להיכנס, אבל מערכות התקשורת הובילו קמפיין השחרה אנטי-ישראלי תוך שימוש בכל בדל פרופגנדה שהופק בידי חמאס ועוזריהם.
מלבד ארה"ב וישראל, אבירות החופש וזכויות האדם האמיתיות, העולם לא קיים. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש נזכר להתייחס לאיראן רק השבוע, בהצהרה שבה הוא "מפציר ברשויות לנהוג באיפוק מרבי ולהימנע משימוש מיותר או בלתי מידתי בכוח". כמה מנומס ודיפלומטי מצידו.
תשוו את זה לעיסוק האובססיבי של גוטרש והאו"ם בישראל. ב-8 בינואר, בזמן שהאיראנים נטבחים ברחובות, הוא שלח מכתב מאיים לישראל שבו הזהיר שהיא תובא בפני בית הדין הבינלאומי לצדק אם לא תבטל את החוקים נגד אונר"א. החוקים של ח"כ רוטמן ומלינובסקי הצליחו לעורר אצל האנטישמי הקטן מה שלא הצליחו לעורר דמעות ונהרות של דם ברחובות טהרן.
איפה הקמפוסים במערב? איפה האקדמיה, נושאת דגל זכויות האדם, שנרעשה נוכח המלחמה הצודקת בעזה? איפה לוחמי הזכויות בקמפוסים? למה הם לא עומדים לצד הגולים האיראנים המעטים שמנסים לזעוק את זעקת אחיהם ואחיותיהם? איפה הפגנות המחאה ההמוניות ברחובות לונדון? איפה משט החירות של גרטה וידידיה? איפה כוכבי הקולנוע שרק השבוע התגנדרו בשמלות ובחליפות נוצצות בגלובוס הזהב ולא הזכירו מה מתחולל באיראן? איפה UN WOMEN שאפילו לא צייץ למען הנשים שנרמסות ברחובות איראן? איפה הדיונים הבהולים במועצת הביטחון, ומנהיגי אירופה?
אלה שאיימו באמברגו נשק על ישראל, שנלחמה על חייה מול ארגוני טרור צמאי דם, מסתפקים בציוצי טוויטר או בנאומים רפים. ישראל ואמריקה של טראמפ הן התקווה, נושאות לפיד החופש והזכויות. מול הררי הצביעות במערב, הלוואי שנדע להושיט יד נכונה ואמיצה למוחים הנרמסים באיראן ולהביא בשורה לעולם החופשי.
)שרה העצני כהן // ישראל היום // 15.1.2026)
https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/19681490
