המאבק בפשיעה, שהיה חלק מתפקידו בממשלה, הופך כך לנכס פוליטי שמאפשר להציב דרישות זהותיות עמוקות ממפלגה ערבית. זכויות בסיסיות מוצגות שוב כתמורה על נאמנות.
אבל גם אם חלק מהדרישות אינן מדויקות, עצם ההסכמה להכניס אותו למקום מובטח, כזה שאינו תלוי בבחירה של חברי רע"מ, היא כבר שינוי עמוק. זו אינה רק שותפות פוליטית, אלא ויתור על עיקרון בסיסי של ייצוג פנימי. על חשבון מי?
בתוך ההקשר הזה, הצטרפות אפשרית של סגלוביץ' לרע"מ שונה מכל מה שראינו בעבר. זה אינו עוד ניסיון של מפלגה ערבית להכניס דמות יהודית לשורותיה ולא עוד מהלך סמלי של גיוון. מדובר בפוליטיקאי ציוני, עם רקע בכיר במשטרה ותפיסת עולם ממלכתית ברורה. דווקא משום כך, כניסתו אינה שוברת את הגבולות אלא מחדדת אותם. היא מאלצת את רע"מ להגדיר את עצמה מחדש: האם היא מפלגה ערבית? מפלגה ערבית-יהודית? או אולי משהו חדש, כמעט מאולץ – מפלגה ערבית-ציונית? האם זה בעצם ניסיון להתאים את עצמה לשיח שמגיע מגוש השינוי ואפילו מגוש נתניהו, שלפיו השותפות בממשלה הבאה אפשרית רק למפלגות ציוניות?
הטקסטים האחרים שפרסמנו השבוע מראים מדוע אי אפשר לנתק בין הדברים. רווידה עאמר תיעדה כיצד המלחמה בעזה גובה מחיר גם מנשים הרות ומחיים שטרם החלו; עבד אבו שחאדה הראה כיצד הנכבה הופכת בזיכרון הישראלי לסיפור משפחתי תמים; הארון בשארה, חמי שיף, סאמי סואלמה ובאסל עדרה כתבו על אל-מוע'ייר, סבסטיה, בית אומר ואום אל-ח'יר, מקומות שבהם ישראל נאבקת לא רק בפלסטינים, אלא גם בקשר שלהם לאדמה, לעברם ולסיפורם.
אלה אינם סיפורים זהים, אבל הם חושפים היגיון משותף: ישראל מוכנה לדון בפלסטיני רק לאחר שהפרידה אותו מההקשר שלו. גם ההצעה של סגלוביץ' לרע"מ פועלת כך. היא מציעה שותפות, אבל מבקשת קודם לוודא שהשותף יהיה פחות פלסטיני.
---
هذا رابط للانضمام كي تصلكم النشرة اسبوعيًا הצטרפו לניוזלטר של שיחה מקומית - https://cli.re/XAYe3j
