כנראה שלא הפסדנו וגם לא ניצחנו.
זה לא באמת ברור לאף אחד ואי אפשר באמת להגדיר את זה.
אבל אתמול בלילה הבנתי מה כ"כ מעצבן אותי. וזה לא הניצחון או ההפסד.
אני מכיר בזה שאיראן מדינה שגדולה מאיתנו פי 100, מדינה שבנתה את עצמה 40 שנה כדי להשמיד אותנו. פראיירים הם לא. וגם לא הפרוקסי שלהם מסביבנו שהזנחנו כ"כ הרבה שנים ונתנו להם להתעצם. פגענו בהם קשות. כן. מצד שני לא הסרנו את האיום והם די מהר יחזרו להתעצם. זה המצב.
אבל מה שאותי מעצבן זה הולכת השולל.
זה ההכרזות הבלתי-פוסקות, יום ולילה מהיום הראשון של המלחמה:"השמדנו, חיסלנו, הם על הברכיים, הם גמורים, בקרוב יוחלף המשטר, חזבאללה הושמד, חמאס התפרק". חלאס.
מגיע לציבור שידברו אליו פעם אחת סוף סוף בגובה העיניים ולא בגובה 200 ק"מ.
שיבוא רה"מ בתחילת המערכה ויגיד "עם ישראל, היינו חייבים לצאת למערכה הזאת, הייתה גם הזדמנות וגם יש את טראמפ שבעדנו, זה יהיה קשה ותהיו הרבה במקלטים, אני מבין אתכם וללבכם, ואני לא בטוח איך זה יסתיים אבל תסמכו עליי שהיינו חייבים לבצע את זה כדי לעצור אותם, ואנחנו נעשה הכל כדי להצליח".
אבל במקום זה שומעים הכרזות פומפוזיות, הבטחות וסיפורים 24/7. כל אחד מנסה להוציא את עצמו הכי תותח והכי גבר.
מדובר צה"ל ומ"בכירים בצבא" יוצאים תדרוכים על 90% מהטילים שחוסלו, על השמדה וחורבן. במקום לדווח עניינית על מה שמתרחש, פגענו ב- X מפעלים, פגענו ב- Y טילים, מבלי לספר סיפורי מעשיות על מי הושמד ומי קורס, כשהוא לא.
בערוץ 14 אפשר לדווח על הצלחות מבצעיות ולחזק את המורל והאמונה בצדקת הדרך, וגם לתת במה לקושי ולאתגרים, ולא חובה לצעוק "ניצחון" דקה אחרי שהתחילה המערכה. האויב כאמור, לא פראייר.
ב12 ו-13 אפשר לחזק את הציבור ולהרים את הראש ולא לקשקש מהיום השני של המלחמה על איך זה יגמר ולמה לא נצליח.
וזה מה שהפריע לי. שזורעים בלבנו כל הזמן תקוות-שווא, שעוד רגע המשטר נופל, "זה יקח שבוע-שבועיים", שעוד רגע רק יעשו לאיראנים סימן והם יצאו לרחובות. למה לא להגיד "אנחנו חייבים להילחם וכרגע לא יודעים איך זה יגמר אבל נעשה הכל כדי להצליח כמה שיותר".
אתמול בלילה, בעודי יורד ועולה חזרה עם 2 ילדים למקלט כל 10 דקות, אני קורא דיווחים באנגלית, ערבית, מארה"ב, מאיראן, מחמאס, מחזבאללה, מי לא. אבל קולה של ההנהגה בישראל נדם. תרדו למקלטים, תשמעו על הפסקת אש משמועות ותנחשו מה קורה.
למה?
אלה שיודעים לדבר כשלא צריך, לברבר ולהתרברב על מבצע הביפרים או איך טסים להפציץ באיראן (למה צריך לספר לאויב איך אתה עושה את זה?!), נאלמים דום כשמיליונים יורדים למקלטים שוב ושוב בערב החג.
מה כ"כ מסובך, ומה יותר חשוב, מלתת לציבור תשובות וביטחון?
הציבור צריך לדעת מה קורה, כדי להצליח לקחת אוויר ולהחזיק, ולהירתם למען המשימה. העורף הוא גם החזית.
זה מפריע לי הרבה יותר מהשאלה האם ניצחנו או לא - כי אני מבין שבמוקדם או במאוחר ממילא שוב נילחם, כי האויבים שלנו עדיין קיימים, וזה מספיק להם כדי לעשות הכל על-מנת להשמיד אותנו.
