11 רופאים ו-36 אחים ואחיות מבית החולים של אוניברסיטת א-נג'אח בשכם עומדים להיכנס להכשרה בבית החולים איכילוב בתל אביב.
כן, אותה אוניברסיטה בדיוק שבה תא חמאס ניצח בבחירות למועצת הסטודנטים - ניצחון שחמאס עצמו חגג כהוכחה לכך ש"העם מתאחד סביב דרך ההתנגדות".
ואנחנו? תודעת העבדים הישראלית ממשיכה בשלה. נפתח להם לרווחה את הדלת. נכניס אותם אל לב מערכת הבריאות, נעניק להם גישה, ניסיון וידע רפואי מתקדם בתוך אחת המערכות הרגישות ביותר במדינה. הכול, כמובן, במימון "נאור" של פוליטיקאים אמריקאים ובחיבוק חם של אליטה שמתמוגגת מה"הומניזם" של עצמה.
זו כבר לא נאיביות. זו פתולוגיה לאומית של השמדה עצמית.
והטירוף הזה הוא רק קצה הקרחון של מנגנון עמוק ומעוות בהרבה: במשך שנים מערכת הבריאות הישראלית מקדמת מדיניות של "העדפה מתקנת" וסלחנות כלפי מי שמזדהים עם אויבינו, בזמן שהיא מערימה ספי קבלה כמעט בלתי אפשריים על הצעירים שלנו.
מיטב הצעירים הישראלים - מילואימניקים ששופכים את דמם בחזית, עוצרים את חייהם ומקריבים שנים - נתקלים בחומות בצורות, נדחים מחוסר מקום ונאלצים לעזוב את הארץ, לקרוע את עצמם כלכלית וללמוד רפואה באירופה, כי "אין תקנים" ו"אין מקום" באקדמיה ובבתי החולים הישראליים.
אבל בשביל אנשי שכם מאוניברסיטה שבה תא חמאס זוכה לתמיכה משמעותית? בשבילם תמיד יימצא המקום. בשבילם הדלתות נפתחות לרווחה והמשאבים זורמים.
כך בדיוק נראית השתלטות זוחלת על אחד מעורקי החיים הקריטיים ביותר במדינה - בחסות עיוורון מוחלט של המערכת.
זוהי מחלת הפרוגרס במלוא עליבותה וסכנתה: שנאה עצמית ממוסדת, שבה אנו דוחקים החוצה את בנינו, את הלוחמים ואת הנאמנים לנו ביותר - ובמו ידינו מכשירים את סביבת האויב.
אחרי 7 באוקטובר כבר אין לאיש את הפריווילגיה להעמיד פנים שאינו מבין לאן העיוורון המוסרי הזה מוביל. מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לבניו שלו.
מדינה יהודית חפצת חיים ובעלת ריבונות אמת הייתה אומרת דבר פשוט: קודם כול העם שלנו. קודם כול החיילים והמילואימניקים שלנו. קודם כול הסטודנטים והרופאים שלנו. קודם כול החיים והביטחון של הילדים שלנו.
מי שאחרי הטבח הנורא בתולדותינו עדיין מכניס את סביבת האויב לקודש הקודשים הישראלי - לא שכח דבר ולא למד דבר.
הגיע הזמן להתעורר, לחזור לשפיות ולבחור בחיים.
יש לעצור את החרפה הזו לאלתר ולבטל את אשרות הכניסה של צוותי הרפואה משכם.
200
