ובכלל, חשוב להבין:
מצרים, בתור מדינה עם הסכם שלום איתנו, לא הפרה (יותר מדי) את ההסכם הזה בינתיים - לא מכיוון שהיא מאמינה בערך השלום ודו הקיום, אלא מכיוון שהיתרונות של ההסכם היו בינתיים גדולים מן החסרונות, והרווח של המלחמה קטן מן ההפסד.
ביום שבו התחשיב הזה ישתנה, או ביום שבו ההנהגה המצרית תהיה פתוחה יותר ללקיחת סיכונים - הסכם השלום יהיה הדבר האחרון שיעצור את המלחמה.
האוכלוסייה המצרית הייתה שמחה מאוד לראות אותנו נמחקים מהמפה, וכך גם האוכלוסייה הירדנית. לא ההסכמים מונעים אותם מלנסות, אלא התמריצים מאחורי ההסכמים.
הישראלי שלא התבגר מאז קום המדינה מסתכל על היעד המדיני הסופי של מדינת ישראל כחתימה על הסכמים עם המדינות השכנות, אבל האמת המזרח תיכונית היא שההסכמים הללו עם כלים במשחק הדינאמי של יחסי הכוחות האזוריים, כאשר המטרה היא הישרדות, שגשוג והגמוניה.
וזה לא ציני, קר ונטול ערכים כמו שזה נשמע. המטרה היא הישרדות, שגשוג והגמוניה של ערכים ותרבויות, ובמאבק הזה יש ערגים ותרבויות טובים יותר וטובים פחות.
Forwarded fromאליהו בן אשר - החפ"ש האסטרטגי
11
2August 10, 2026 313
