מאמר דעה מאת שמעון רפאלי, סגן ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת הביטחוניסטים, לשעבר יועץ מדיניות לשר לנושאים אסטרטגיים, רון דרמר
היום, לפני 81 שנה, ב-2 בספטמבר 1945, עלה שר החוץ היפני ממורו שיגמיצו על סיפונה של אוניית המערכה האמריקאית "מיזורי", שעגנה במפרץ טוקיו. לצדו עמדו נציגי הצבא היפני. מולם ניצבו הגנרל דאגלס מקארתור ונציגי בעלות הברית.
הטקס היה קצר. בתוך פחות מחצי שעה נחתם מסמך הכניעה של יפן ומלחמת העולם השנייה הגיעה באופן רשמי לסיומה.
אבל למעשה, באותו בוקר לא הסתיימה רק מלחמה. התחיל שלום.
וזהו הבדל שחשוב להבין דווקא היום.
כי במרחק של שמונה עשורים, קל להביט ביפן ולראות מדינה דמוקרטית, משגשגת, מתונה ואחת מבעלות בריתה החשובות ביותר של ארצות הברית באסיה. קשה יותר לזכור איזו יפן עמדה מול אמריקה רק שנים ספורות קודם לכן.
זו הייתה אימפריה מיליטריסטית חדורת אידיאולוגיה, שבמשך שנים ניהלה מסעות כיבוש אכזריים ברחבי אסיה. היא כבשה שטחים עצומים, ביצעה פשעי מלחמה, תקפה את ארצות הברית בפרל הארבור והייתה מוכנה לשלוח חיילים למות בהמוניהם בשם הקיסר והאימפריה.
בקרבות איוו ג'ימה ואוקינאווה נחשפה בפני האמריקנים עוצמת הקנאות. חיילים יפנים המשיכו להילחם גם כאשר התבוסה הייתה כמעט ודאית. טייסי קמיקזה הפכו את ההתאבדות עצמה לכלי מלחמה.
ארצות הברית לא השיבה לקנאות הזאת באמצעות תקווה בלבד. היא השיבה בכוח.
הצהרת פוטסדאם דרשה כניעה ללא תנאי. לאחר שיפן לא קיבלה מיד את התנאים, הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה שנכבשה ע"י יפן ב-1932. אל מול מציאות שבה המשך המלחמה איים להביא על יפן חורבן נוסף, התערב הקיסר הירוהיטו והורה לקבל את תנאי בעלות הברית.
ב-2 בספטמבר נחתמה הכניעה.
מכאן מגיע הלקח הראשון של 1945: לפעמים אין דרך להגיע לשלום לפני שהצד שיזם את המלחמה מבין באופן מוחלט שהוא הפסיד אותה.
לא מפני שמלחמה טובה משלום. בדיוק להפך... להמשך המאמר באתר לחצו כאן
להצטרפות לערוצי חדשות NTD עברית: טלגרם | X | ווטסאפ | Ganjing World | אתר האינטרנט לפרסום מודעה בערוץ
