כשהייתי מ״פ, השתתפתי בפינוי ימית. הייתי בחוליה הקדמית, שלישי בטור המטפסים שעלו להוריד צעירים שהתבצרו על הגגות. כשהגעתי לגג, מצאתי את אפרים טושנדי, בנה של הגננת המיתולוגית של כפר אחים "רוחצ'י". כך נחשפתי בראשונה לכאב הפינוי של אדם מביתו על ידי המדינה.
בסיום הפינוי, עמדנו כולנו בשקט ושרנו את התקווה ביחד. המחזות האלו חזרו על עצמן גם בפינוי בית הכנסת בנצרים. השירה, הכאב, הפינוי והחשש.
השבוע, כשאנחנו מציינים 21 שנים להתנתקות, נכון לדבר לא רק על הלקח הביטחוני והמדיני מההתנתקות אלא גם על הלקחים שלנו כעם וכחברה.
במהלך ההתנתקות ולאחריה, רוב מוחלט של הציבור ממה שנקרא "הגוש האמוני", גם אלו שפונו מבתיהם, נהג בממלכתיות. חיילי צה"ל זכו לרוב לחיבוק. וגם הפגנות סוערות, הסתיימו לרוב ללא נפגעים.
אלא שהמדינה, לא תפקדה, לא קלטה אותם, ולא נתנה להם את הפיצוי הראוי כקבוצה וכמשפחות.
הילדים שפונו אז התגייסו לצה"ל ברובם, תפסו עמדות מפתח בציבוריות הישראלית. הם חלק בלתי נפרד מאיתנו.
גם ניצולי שבעה באוקטובר, מהקיבוצים, מהיישובים, דתיים וחילונים, מתגייסים למען המדינה. חטופים שחזרו מהשבי פועלים לשקם את היישובים וחלקם אפילו חזרו לשרת בעצמם. בני משפחות שכולות נכנסים לעשייה הציבורית.
גם נוכח השבר הגדול ביותר שידענו, מוכיחה החברה הישראלית שהיא חברה חזקה ומאוחדת.
אבל המדינה לא שם, והמנהיגות שלנו עדיין תקועה ב-6 באוקטובר.
כדי להיות ראויים לחברה שלנו, צריך קודם כל לדאוג שתהיה מדינה שתראה את אזרחיה, שמה שקורה פנימה בחברה שלנו, ישקף גם את מה שקורה במסדרונות השלטון.
שהסולידריות, ההתגייסות, הממלכתיות - יהיו מנת חלקנו.
הלקח הגדול ביותר מההתנתקות, מהשבעה באוקטובר ומכל מה שעברנו בעשורים האחרונים, הוא שהרוב הציוני בישראל צריך להתחבר, להפסיק במלחמות הגושים ולבנות מנהיגות שתהיה ראויה לחברה החזקה והדמוקרטית שלנו. מנהיגות שתפעל ברוח היהדות של "ואהבת לרעך כמוך".
מנהיגות שתאחד ותטפל במדינה, ותחבר אותנו, אחרי שנים של התנתקות.
צילום: פלאש 90
